an old letter - never sent

Isn't it amazing to read things from your past that make you realize where you are today? The relativity of the past to the present make it so much clear. It gives you a scale of measurement.

Anyway, here is a letter I wrote on the 24th of April, 2006. I was so sad:

יצחק,

אני כותבת אימייל זה לפני ש"מותר" לי לשלוח אותו כי אני מחכה שיהיה לי תירוץ לשלוח לך אימייל.

מה שלומך? אני כל כך מקוה שאתה מרגיש מאד טוב.

אני בסדר. סגרתי תאריך לנסוע, ב-11 למאי ב-1 לפנות בוקר (אז בעצם ה-10 בלילה). אני כל כך מפחדת. אני עדיין לא מאמינה שאני עושה את זה. כל פעם אני אומרת לאנשים שאני לא מאמינה שאני עושה את זה, עד שאני יושבת במטוס.

אני מפחדת. אני עצובה. אני בודדה. אני לא אופטימית בכלל (אני ממש לא מסכימה איתך בקשר לזה) אבל אני פשוט מקוה שיהיה טוב. אני מקוה שיום אחד אהיה פחות מפחדת, עצובה, בודדה.

אני גם מקוה שלך יום אחד יהיה הרבה פחות פחד, עצב ובודדות (?אם ככה אומרים) אולי כבר עכשיו.

אני יודעת שזה טוב שאנחנו לא ביחד. לפעמים יש לי פרספקטיבה "בריאה" בקשר לזה. שאני מבינה שזה הדבר הכי טוב. אבל קשה להבין את זה כל הזמן, כשמפחדים, עצובים ובודדים.

התחלתי ליצור קשר עם אנשים בוונקובר. לפעמים זה מרגש אותי כי אז אני רואה שבאמת יש סיכוי שזה יקרה ואולי זה אפילו יהיה טוב! אני כל כך מקוה שזה יהיה טוב.

זהו. התירוץ לכתיבת מייל זה הוא שסגרתי תאריך טיסה ואמרתי לך שאגיד לך כשאני נוסעת. אז נכון שזה ממש לפי הכללים שאני פועלת?

Oh, you want a translation?! :) OK, fine.

Isaac,

I am writing this email before I am "allowed" to be emailing you because I'm waiting for an excuse to email you.

How are you? I really hope you are feeling very good.

I am fine. I have finalized a date for my trip, on the 11th of May at 1am (so actually the 10th at night). I am so scared. I still cannot believe I am doing this. I keep telling people that I don't believe I'm doing this until I'm sitting on the plane.

I am scared. I am sad. I am lonely. I am not optimistic at all (I disagree with you about that) but I simply hope things will be good. I hope that one day I will be less scared, sad and lonely.

I also hope that you, one day, will have less fear, sadness and loneliness.

I know it's good that we're not together. Sometimes I have a "healthy" view of it. I understand that it is for the best. But it's hard to understand this all the time when you are scared, sad and lonely.

I have started making contact with people in Vancouver. Sometimes this makes me very excited because I realize that it might actually happen and it might actually be good. I so hope it'll be good.

That's it. My excuse for writing this email is that I finalized my flight date and I told you I'd let you know when I did. So I'm going according to the rules, right?

QE

That's pretty much it. I'm still not especially happy but I think I'm so much better. I'm not as deep in wet mud that is sucking me into the ground.

QE